מאת: אחוה יאלר צוריה, מידענית
תחום הדאטה, שמידענות היא חלקיק קטן ממנו, הולך ומתפתח באופן מואץ ובלתי ניתן לעצירה. כפי שמצופה מתופעה שכזאת, מושגים חדשים נבנים ומתגבשים כל הזמן. אספתי כמה מושגים שמסתירים מאחוריהם עולם שלם של רעיונות ועקרונות מרתקים, ששוה להכיר.
Data footprint// ידוע גם כ- Digital footprint
ככל הנראה אקדיש פוסט שלם למושג, מה המשמעות שלו, וכיצד ניתן להתמודד עם השלכות טביעת הרגל הדיגיטלית שלנו. אבל כדי להבין את ההשלכות מרחיקות הלכת, הנה קודם קצת הסבר על הרעיון:
במבוא למדע פורנזי לומדים דבר ראשון שכל מגע משאיר עקבות. תמיד. זה נכון גם למגע פיזי, כמובן, אבל מסתבר שזה נכון גם למגע וירטואלי. בעולם שבו אנחנו חיים כיום, בני אדם אינם רק צרכני הידע, או משתפי הידע. אנחנו הידע. כלומר, הידע הוא עלינו. דפוסי הקניות שלנו, העדפות הצפייה שלנו בנטפליקס, אופן ההתכתבות שלנו במיילים רשמיים עם קולגות- כל אלו נתונים שניתן לכמת, במידת הצורך, להשתמש לקידום אינטרס כלשהו.
המידע שאנחנו משאירים מאחורינו כשאנחנו משתמשים בכרטיסי אשראי או מגיבים על תמונות של חברים לא הולך לשום מקום, הוא נערם. כל זה לא בהכרח רע. כלומר, זה מידע, זו טביעת רגל. אין לה כיוון מוסרי כלשהוא. ניתן להשתמש במידע הזה כדי לעקוב אחרי טרנדים סוציולוגיים מרתקים בשיח הציבורי כצופים מין הצד, ניתן לזהות בעיות חברתיות שמצריכות טיפול מיידי, וניתן למכור את המידע עלינו לחברות צד שלישי כדי שימכרו לנו מברשות שיניים חכמות.
Data fumes// ידוע גם כ- Data exhaust
אדי דאטה, הם הנתונים שנוצרים כחלק מהפעילויות הדיגיטליות היום-יומיות שלנו. לא בהכרח מטא-דאטה (מידע על המידע, כמו למשל- כל כמה זמן אנחנו מפרסמים סטטוס חדש), אבל הם לא בהכרח מתייחסים לתוכן עצמו שעולה מהנתונים שהוא בעל משמעות. כדי לפשט את המושג, אפשר להגיד שאדי דאטה הם כל מה שנאסף עלינו שלא ממש עושים בו שימוש.
גוגל למשל, אוספת עלינו הכל. כל אחד מאיתנו הוא סוג של מאגר ביג דאטה אינסופי, שמייצר מידע ללא הפסקה. חלק מהמידע הזה שמיש, ויעבור כסט נתונים לחברות כאלה ואחרות שיש להם אינטרסים כלכליים להחזיק במידע הזה, אבל זה רק חלק קטן. כל השאר? אדי דאטה. ומה שחשוב שנדע על המידע הזה, הוא שראשית כל- אנחנו מייצרים את המידע הזה באופן אוטומטי ולא רצוני. שנית כל- המידע הזה נאסף ונאגר ונשמר לשימוש עתידי, שלישית- ככל שהזמן יעבור, מישהו ככל הנראה ימצא לו שימוש. ורביעית- השימוש הזה לא בהכרח יהיה לטובת האינטרסים שלנו או באופן שמכבד את הפרטיות שלנו.
Data justice
וכאן נכנס מושג אהוב עליי במיוחד- צדק דיגיטלי. אדי הדאטה שאנחנו מייצרים באופן בלתי נשלט מעצם התקיימותנו בעולם דיגיטלי, נאספים ומנוטרים. כתבתי על אחת מההשלכות של העניין בפוסט אחר– אלגוריתמים שבכוחם לקבל החלטות הרות גורל על כולנו שמשתמשים בפרוקסי (השלמה של מידע באמצעות קפיצות לוגיות מוגזמות או השערות לא מבוססות) וכתוצאה מכך פוגעות בנו.
אך השלכה נוספת היא פשוט על רעיון הפרטיות שלנו. מכשירים רפואיים חשמליים למשל, פולטים גם הם אדי מידע. חלקם משמשים לניטור שבאמת מועיל לנו מבחינה בריאותית, וחלקם? חלקם פשוט נשמרים באיזה ענן עד שלמישהו יהיה שימוש בהם. האינטרנט של הדברים (IOT) יחבר את כלל הרהיטים, מכשירי החשמל, והמבנים שלנו לרשת, באופן שאולי ייקל עלינו בביצוע משימות מסוימות, אך הוא בהחלט מעמיד שאלות אתיות הנוגעות לפרטיות ולמי שייך המידע שאנחנו פולטים.
באסטוניה לדוגמה, לא נשאלות שאלות קשות מידי. מדובר במדינה ווירטואלית כמעט לחלוטין, בה הכל מתנהל באופן חלק ומהיר באמצעות הרשת. כל ממשק החיים של האזרחים מנוהל באמצעים דיגיטליים, ובעלות על המידע שייכת אך ורק לאזרחים שמקנים למדינה שימוש בו בהסכמה מוחלטת כדי לפשט את החיים שלהם.
אין תשובה אחת למה נכון ומה "מוסרי" בכל הנוגע לשימוש במידע. או שיש. בכל מקרה- היא לא אצלי. אבל השאלות האלו צריכות להעסיק את כולנו, אם לא ברמה הפרקטית לפחות ברמה הפילוסופית. תקראו לזה "הפילוסופיה של המאה ה-21" אם תרצו.
