נא לא להרעיש בעת ההסתערות על מאגרי המידע, הבומרים ישנים

למי שלקח כמה ימים הרחק מהמסכים שלו, וככל הנראה הפסיד את אחד האירועים הכלכליים המרתקים שקרו לאחרונה- הסיפור סביב מניית Game Stop מוסבר באופן פנטסטי בפוסט הזה. תקציר האירועים שעדיין מתגלגלים, הוא מלחמה עקובת הפסדים כלכליים בין חבורה של מילניאלז שמצהירים שהם נובים בכל הנוגע להשקעות בבורסה, אל מול בומרים מיליונרים שלא רוצים שישחקו במשחק שלהם נגדם. נכון להיום, ראשון בבוקר, המילניאלז מנצחים.

הסיפור הנהדר הזה, ממחיש את שבריריות המוסדות הפורמאליים, אל מול הויג'לנטיז הכאוטים. יש לנו פה עסק עם אנשים עשירים במיוחד, שמתאספים מתחת לגג הבורסה, ומהמרים על הכסף של כולנו מבלי להיפגע באמת באף שלב. הם המציאו חוקים, המציאו משחק, שהם תמיד מנצחים בו, ומסובבים כסף בין אחד לשני על חשבונם של כל מי שלא במועדון האקסקלוסיבי שלהם. משתמשי הרדיט הצעירים יותר, הם לא בהכרח הטוב המוחלט, או הרע המוחלט, הם פשוט לא אוהבים את הקליקה שנוצרה ואת ההגמוניה הסנובית שמרוויחה על חשבונם.

מניות המידע בעלייה

בעניין אחר, אבל כלל לא אחר, השבוע דיברתי עם חברה על כמה שונה מערכת החינוך שלנו היום מזו שגדלנו בה בשנות ה-90. החברה גרה בארה"ב כרגע, וסיפרה קצת על איך זה עובד שם. מה שהעלה לי את השאלה- היכן השונות יותר גדולה? במישור הגיאוגרפי (ישראל מול ארה"ב) או במישור ציר הזמן (שנות ה-90 לעומת היום). בעיקר מעניין אותי לדעת האם השונות בין ישראל של שנות ה-90 להיום, ובין ארה"ב של שנות -ה90 והיום, גדולה יותר מהשונות בין ישראל וארה"ב של היום. 

למחקר כזה אין באמת השלכה שימושית. הרי ברור שהגלובליזציה וההתקדמות והתפתחות הדורית יצמצמו את ההבדלים הגיאוגרפיים, אין לי בכך ספק. אבל רציתי לכמת את השונות. סתם. בשביל הכיף. אז הלכתי לחפש כלי מחקר שמכמתים חוויות חינוכיות שונות, כדי להבין אילו פריטים (היגדים) נמצאים בשאלונים האלה, אם ארצה לבנות שאלון בעצמי יום אחד.

אבל כלי מחקר, כמו הרבה דברים אחרים, נמצאים מאחורי חומת תשלום. רוצה לראות שאלות שהופיע במאמר מסוים? תשלם. רוצה לראות את הנספחים? תשלם. הרבה פעמים זה גם- רוצה לראות את המאמר המלא? תשלם. עכשיו ברור שיש דרכים לעקוף את זה, גם חוקיות וגם פחות. אבל זה לא העניין. העניין הוא שמאגרים אקדמיים אינם גוף שמעוניין בקידום חינוך או ידע. הם גוף פרטי שמעוניין ברווח כלכלי נטו. אם הכסף מהתשלום של הקוראים הסקרנים היה מגיע אל כותבי המאמרים- מילא. שוין. אך זה לא המצב. יותר מזה- כותבי מאמרים משלמים כסף על מנת להיכנס למאגרים האלו, והקוראים מוסיפים את חלקם.

בסופו של דבר יש לנו גוף חיצוני, שאינו אקדמי לרוב, שעומד חוצץ בין מי שעורך את המחקרים ומעוניין שיקראו אותם, לבין מי שרוצה לקרוא אותם. הגוף הזה עושה קופה על שני הצדדים על התיווך הנהדר שהוא מספק. תודה רבה. המאגרים האלה מווסתים את הידע הזמין לנו, הם מחליטים מי נכנס למאגר, מי יופיע בו, מה יעלה כמה. הם לא עושים את זה בצורה שקופה ואין לנו מושג מה הולך בתוך האלגוריתמים שלהם. אם הם יבחרו לסנן את כל המאמרים שכוללים את המילה "non binary" ייקח לנו הרבה זמן לגלות את זה.

מישהו מוכן בבקשה לפרק את ההגמוניה האקדמית כבר?

אני אישית, גם כמידענית וגם כאדם סקרן באופן כללי, רואה חשיבות עצומה בפרסום חופשי של מידע, ובשיתוף של מחקרים, מתודולוגיות, כלי מחקר, ומאמרים בכלל עם כל מי שחפץ בכך. הרי מה מטרת המחקר אם לא כדי להוסיף לידע האנושי הקיים? מה שווה ניסוי אם לא ניתן יהיה לשחזר אותו בתנאים אחרים? כך הידע נשאר בתוך אותם קליקות פנימיות של אקדמאים, מסתובב ומסתובב בתוך האקו צ'מבר של אלו שיכולים להרשות לעצמם לימודים אקדמיים או מנויים למאגרי המידע. כמה נוח לכל המעורבים בדבר.

וכאן אני רוצה לחבר את הסיפור מתחילת הפוסט. המידע הוא המטבע החשוב ביותר במאה ה-21. כל כך חשוב שחברות משלמות הון תועפות כדי לקבל אותו גם כשאין להן עדיין מושג מה לעשות איתו ומניחות שאולי יום אחד יהיה להן. חבורת הבומרים שיושבים באקדמיה ובמאגרים, מווסתים ביניהם את חלוקת המידע. הוויסות הזה נוגד את האינטרס הכללי של כולנו כחברה אנושית ולומדת. כל האתרים הקטנים שמאפשרים גישה פתוחה למאמרים עושים עבודה נהדרת בסופו של דבר, אבל רוב המידע נשאר סמוי.

הייתי רוצה לקרוא לחבורה של האקרים עצבניים להיכנס למאגרים הללו, לקנות מנויים, להוריד את מה שיש להם להציע, ולשחרר את הידע לקהל הרחב בחינם. אנחנו צריכים לגרום ל"מניות" שלהם, לחשיבות והיוקרה שיש בפרסום במאגרים האלו, להישבר, ולאפשר תקשורת חופשית בין חוקרים אקדמיים וחוץ אקדמיים, והציבור. תנועת מידע חופשי רק על קוקאין. אבל אני לא אעשה את זה כמובן. זה יהיה, בלתי מתקבל על הדעת.