פותחת חזית מול מגדל השן- והפעם: על הפוליטיקה שמאחורי המגזינים האקדמיים

את הפרק הנוכחי בפרויקט המניפסט האנטי-אקדמי שלי אני רוצה להתחיל בסיפור.

בשנת 2005, שני מתכנתים בשם דוד מזיירס ואדי קוהלר שלחו מאמר מקצועי לכנס WMSCI ה-9 (כנס רשמי שזכה לביקורת רבה על הסטנדרטים הנמוכים שהוא מציב למציגים בו). פסאט פורוורד לשנת 2014, מתכנת אוסטרלי, בשם פיטר ומפליו החליט לשלוח את המאמר של מזיירס וקוהלר למגזין אקדמי בשם International Journal of Advanced Computer Technology, והמאמר התקבל ואף זכה לציון גבוה במיוחד בביקורת עמיתים שעבר (הוא לא התפרסם אגב כי הבחור סירב לשלם 150 דולר עבור הפרסום שלו במגזין).

אבל זה לא סיפור על גניבה ספרותית שחמקה מעונש, אלא מקרה מבחן לאוזלת היד של מגזינים אקדמיים. המאמר אגב, נקרא "Get me off Your Fucking Mailing List" והוא מכיל את 7 המילים האלה בלבד, שוב ושוב, על גבי 10 עמודים, כולל גרפים, ותרשימים: 

זה כמובן לא המקרה היחיד של מאמרי נון-סנס שמתקבלים למגזינים אקדמיים מקצועיים (1, 2, 3). על אף שמדובר באחוז פצפון מתוך כמויות המאמרים העצומות שעוברות במגזינים אקדמיים כל שנה, הקלות שבה מאמרים מזוייפים אלו עברו את כל שלבי הסינון במערכת והתקבלו מתוך כמויות של מחקרים שהוגשו למגזינים (ובטח חלקם אפילו היו מחקרים אמיתיים) מעלה כמה שאלות אודות תהליך הפרסום האקדמי בכלל. אז הפעם- על הפוליטיקה שמאחורי המגזינים האקדמיים.

מה הם מגזינים אקדמיים

מגזינים אקדמיים הם עיתונים פיזיים או דיגיטליים האוספים לתוכם מאמרים, מחקרים, וביקורות על ספרים, בתחום דעת אקדמי מסוים. המטרה העיקרית שלהם היא לאפשר לחוקרים להכיר את המחקר בתחום שלהם, לשמוע על התפתחויות וחדשות וגילויים, ולשתף זה עם זה את המידע המחקרי שהם עובדים עליו.

המגזין האקדמי הראשון הופיע במאה ה-17, וכיום, מנוע החיפוש המפורט ביותר של מגזינים אקדמיים (Ulrich's Periodicals Directory) מכיל מעל 330,000 מגזינים מ-215 מדינות. סביר שהוא לא מכיל את כולם. יש מגזינים מקצועיים בכל תחום דעת מחקרי, ולפעמים כאלו ממש ממש נישתיים (South Australian Ornithologist, Journal of Artificial Societies and Social Simulation, וכו). 

איך מוצאים את הידיים והרגליים בתוך כל המגזינים האלה?

אז זהו, כדי שלא נלך לאיבוד בתוך יער הפרסומים המרשים הזה, ונדע לאיזה מגזין אנחנו רוצים לשלוח את המאמרים שלנו ולקרוא את המאמרים המשובחים ביותר- יש דירוג יוקרה של אותם מגזינים. ככל שהציון של המגזין יוקרתי יותר (B+ ומעלה) אנחנו נרגיש בטוחים יותר לעלעל בו ולהפיק ממנו מסקנות שיהיו מהימנות ונרגיש יוקרתיים יותר בעצמנו אם מאמר שלנו יתפרסם בו. איך נקבע הדירוג? אז זהו, שיש שתי דרכים:

הדרך הראשונה מתבססת על מדדים של "ותק" ו-"גודל". ככל שמגזין ותיק וגדול יותר, ויותר אקדמאים בתחום מסוים מכירים אותו, הם ישלחו אליו יותר מאמרים, וככל שיש יותר מאמרים שמגיעים, ככה עורכי המגזין יכולים להרשות לעצמם לסנן ולפרסם רק את המאמרים המוצלחים ביותר. ההיגיון הפשוט אז אומר שככל שמגזין ותיק גדול ומוכר יותר, ככה המאמרים שיתפרסמו בו יהיו רציניים יותר.

הדרך השנייה, היא על פי פופולריות (מה שנקרא impact factor). זה מדד שנשמע כאילו הוא יצא מ-mean girls אבל האקדמיה מאוד מחבבת ומסתמכת עליו. ככל שמאמר מצוטט במאמרים אחרים יותר פעמים- ככה היוקרה של המאמר עולה. ככל שמגזין מפרסם מאמרים שמצוטטים יותר- ככה היוקרה של המגזין עולה. כך בתיאוריה, אם מאמרים רבים יצטטו את "Get me off Your Fucking Mailing List" בביבליוגרפיה שלהם, היוקרה שלו תעלה, וגם של המגזין בו הוא פורסם. אתם כבר זעים באי נוחות בכיסא שלכם?

אבל בטוח יש אנשים מקצועיים שיושבים על המחקרים שמתקבלים ומסננים אותם, נכון?

ברור שיש, מה אנחנו, חובבנים? כלומר, אלו חוקרים אחרים באותו תחום שההנחה היא שאם יש מישהו שידע לזהות פוטנציאל אמיתי או כישלון מוחלט ומביך של מאמר- זה הם. אבל יש עוד שלבים לפני זה. כשחוקר מגיש מאמר למגזין אקדמי בחיר ליבו, הוא יעבור ראשית סינון אצל עורך זוטר שיבחן האם המאמר נוגע בתחומים של המגזין, האם המאמר אומר משהו ששווה להעלות לפרסום, והאם הוא עומד בדרישות טכניות ובמבנה המאמר המתאים למגזין. פסילה אחת משמעותה דחייה.

רק במידה והמאמר עובר את הסינון הראשון (בין 66% ל-72% מהמאמרים לא עוברים, נכון ל-2019), המאמר יעבור לביקורת עמיתים- מומחים שנבדקו ונמצאו כמוצלחים במיוחד ולא קשורים באף צורה למפרסם המאמר או אחד לשני, כדי להוריד את החשש מפרוטקציות. הם בוחנים את המאמר, מעירים הערות לשיפור או שינוי, ומעבירים אל כותב המאמר.

טוב זה נשמע מאוד מכובד ורציני

לגמרי. עד שנזכרים שאותם עמיתים מבקרים הם חוקרים אנושיים שמושפעים כמו אחד האדם. הם למשל נוטים לפרסם יותר מאמרים שמוצגת בהם מתמטיקה מורכבת, כאלה שבהם הממצאים של הניסוי יצאו חיוביים, כאלה שפורסמו על ידי נשים, וכאלה שלא קרובים לתחום המחקר האישי שלהם ולא מאיימים על ההתפתחות המקצועית שלהם (שמירת סף). בנוסף, 73% מהפרופסורים במחקר שנערך בשנת 2013, ענו כי הם קיבלו על המאמרים שלהם ביקורת שאינה נכונה מבחינת תוכן מקצועי, 8% מהם תיקנו את המאמרים לפי ההנחיות של העמיתים שביקרו את המאמר, למרות שהם ידעו כי מדובר בטעות (מי יודע כמה מאלה שלא תיקנו הצליחו לפרסם את המאמר בסוף).

רגע, זה עוד לא הכל- התענוג הזה גם עולה כסף

מגזינים בדרך כלל מסובסדים ברמה מסוימת, אף על פי כן, כדי לפרסם ברובם החוקרים צריכים לשלם כסף. כלומר- הצד שרוצה לפרסם צריך לשלם למגזין (דרך החוקר עצמו, קרן המחקר, או המוסד האקדמי). אה, אבל זה גם לא הכל. גם הקוראים צריכים לשלם למגזין כדי לקבל גישה למאמרים שמישהו שילם כדי שיופיעו בו. בעצם המגזין הוא החוליה שעומדת מאחורי חומת תשלום כפולה: רוצה לפרסם אצלי? תשלם. רוצה לקרוא אצלי? תשלם. הכסף מהקוראים לא מגיע לחוקרים כמובן. 

זה נשמע סופר רווחי, אז מה בעצם מונע מבן אדם לקום בבוקר ולהחליט שהוא פותח מגזין למאמרים אקדמיים ולהתחיל לגבות תשלום על פרסום מאמרים ועל קריאה שלהם? כלום. הנה רשימה של כמה מוצלחים במיוחד. הם כל כך מוצלחים (או שהמגזינים האמיתיים כל כך לא מוצלחים) שקשה מאוד להבדיל ביניהם. הם נקראים מגזינים טורפים (predatory journals) והמטרה שלהם היא לנצל את המערכת הקפיטליסטית כדי להתעשר. אמא שלהם בוודאי גאה.

לחוקרים אין ברירה אלא להשתתף בתרמית הזאת

הקריירה האקדמית בנויה במקרים רבים על גישה שנקראת Publish or perish (תפרסם או תיעלם). כן, זה באמת נשמע כמו איום מאפיונרי. זה עובד ככה: אקדמאים במסלול לקביעות במוסד האוניברסיטאי או המחקרי שבו הם עובדים, מצופים לפתח את המחקר שלהם ככל הניתן- הרי על זה הם מקבלים תשלום, לא? העניין הוא שהתוצר יותר חשוב מהתוכן הרבה פעמים, וחוקר שמעמיק במחקר ומפרסם ממצאים פעם בכמה שנים, ומתמקד גם בהוראה של סטודנטים, או חס וחלילה- חוקרת שילדה ילדים– מסתכנים במחיקה שלהם מהשיח האקדמי, או אי קבלת קביעות.

אז חוקרים מפרסמים בכמויות, ובעיקר דברים עם כותרות מפוצצות שיגרמו לקוראים להגיד "וואו!" ללא ירידה לפרטים שוליים כמו מהימנות, חשיבות, או דברים משעממים כמו שחזור של מחקרים קודמים. וזה קורה בכל התחומים (כן, גם דברים רגישים כמו רפואה).

יש קולות שקוראים לשפר את המצב

יש המון ביקורת על העניינים האלו גם מתוך האקדמיה עצמה, להשתמש בביקורת עמיתים לאחר פרסום המחקרים, קריאה לפתיחת מאגרי המידע לגישה חופשית, אבל נכון להיום- זו השיטה. ככה היא עובדת. אם אתה חוקר באקדמיה, מצפים ממך לפרסם כמה שיותר, לשלם על הפרסומים האלה, ולשחק את המשחק המלוכלך של דירוג שלך ושל העבודה שלך, ביקורות עמיתים בינוניות, ובריחה מטורפים. ואת כל הסמטוחה הזאת כולנו מקבלים בכפית לפה היישר מחברתנו היקרה הידועה בשקיפות ובאמינות שלה: המדיה. אבל על כך בפרק הבא.