בחמש השנים האחרונות ישנה מגמה הולכת וגוברת בשימוש במושג "Neurodiversity" ("מגוון נוירולוגי" או "שונות עצבית" בעברית). סביר שגם אתם נתקלתם במושג, או במושג ההופכי שלו- "Neurotypical", ולא בהכרח הצלחתם להבין במה מדובר. אני אמנם לא פסיכולוגית ואין לי שום התיימרות להיות, אבל אני כן רוצה להעלות מודעות מסוימת לנקודה המשיקה שבין נוירודייברסיטי לניהול מידע. יכול להיות שזה יהיה רלוונטי עבורכם או לאדם קרוב אליכם.
מהי נוירודייברסיטי
על פי ויקיפדיה, נוירודייברסיטי היא תופעה של שונות עצבית במוח האנושי, שמהווה וריאציה טבעית ונורמלית בו ומשפיעה על האופן בו בני אדם חושבים, מרגישים, מווסתים את עצמם, מחלקים את הקשב שלהם, או מתקשרים עם אחרים. המונח נטבע על ידי הסוציולוגית ג'ודי סינגר בשנת 1998, והוא מבטא ברמה מסוימת את המעבר מתפיסה פתולוגית של אוטיזם, ADHD, הפרעות קשב, הפרעות מצב רוח, או דפוסי חשיבה מסוימים, לתפיסה מכילה יותר שאינה מזוהמת משיח רפואי מדיר ומפלה.
המטרייה הנוירודייברסיטית כוללת תופעות שונות מאוטיזם, לדיסקלקוליה ודיסלקציה, למחוננות, ועד למאניה דיפרסיה. כל אלו מעידים על אופן חיווט שונה ועל פעילות מוחית ייחודית. מוחות שאינם נוירוטיפיקליים מהווים בין 10%-20% מכלל האוכלוסייה, ויש גם נתונים שמעידים על הרבה יותר. הכימות במקרים האלו הוא מעט מאתגר מאחר ומדובר בתופעות רבות ושונות שהמשותף היחיד ביניהן הוא פעילות מוחית שאינה נוירוטיפיקלית. בסופו של דבר קשה מאוד להגדיר מהו "נורמלי" או "טיפיקלי" כשיש כל כך הרבה וריאציות.
השורה התחתונה היא שגיוון עצבי אינו נכות, אינו מגבלה, ואינו פתולוגיה. התפיסה החברתית שלהם היא בדרך כלל שלילית, או כחסרי מסוגלות. בפועל, מוחות בעלי גיוון עצבי נמצאו כבעלי יכולות קוגניטיביות יוצאות דופן בניתוח אנליטי, בזיהוי דפוסים, בהגעה למסקנות ובמציאת פתרונות חדשניים. הם אמנם חווים קשיים רבים בחברה שלנו מאז ומעולם, אך במבט ביקורתי יותר ניתן לזהות כי הדפוסים מעידים על בעיה חברתית ולא רפואית/ פסיכולוגית. כלומר- הבעיה נעוצה באופן בו החברה מצפה מאנשים להתנהג- כחלק מחשיבה נוירוטיפיקלית, שלא עובדת פשוט לאלו שאינם. אפשר להיכנס להתנגחויות פוליטיות. בכיף. זו הדרך שבה אני רואה את זה, מוזמנים שלא להסכים.
ניהול מידע נוירוטיפיקלי
בהמשך לפוסט הישן שלי שדיבר על כך שהעולם סביבנו בנוי על פי אמות המידה של גברים, רצוי לדייק ולומר כי העולם סביבנו בנוי על פי אמות המידע של גברים נוירוטיפיקליים.
מה זה אומר בשטח? שהעברת המידע (למשל בחינוך), הציפיות לגבי ניהול והשימוש של המידע האישי של כל אחד מאיתנו ביום יום (מה שנקרא executive dys/function), והאופן בו המידע הזה יוצא כקלט לאחרים (בשיחה, בהחלפת רעיונות)- מותאמים לאנשים שחושבים באופן מסוים ולא באופן אחר.
הדוגמה הכי פשוטה היא דרך מערכת החינוך, פשוט כי העברת המידע והניהול שלו הם המאפיינים העיקריים לשמם המערכת מתופעלת. חישבו רגע על שיעור בבית הספר. כולם יושבים על כסאות, עם שולחנות קטנטנים, מול לוח ירוק או לבן (תלוי בני כמה אתם), ומורה מדברת וכותבת או מכתיבה לתלמידים העייפים. זוהי צורה פרונטלית של העברת מידע. עכשיו התמקדו באחד הילדים- הוא מצייר במחברת, מידי פעם הוא חולם בהקיץ, מידי פעם הוא משחק עם הציוד בקלמר שלו, ומידי פעם הרגל שלו קופצת בעצבנות. הוא יושב על הכסא הזה כבר 6 שעות, הקולות המונוטוניים של המורה מתערבבים עם התקתוק של השעון וקולות הגיר על הלוח, המילים מרחפות ונראות חסרות משמעות, הגרב שלו מציקה לו בכף הרגל, ורעב מסוים מאוד לכריך אבוקדו מכרסם בו.
הוא לא צריך להיות בעל גיוון עצבי בכדי שהעברת המידע של המורה לא תצלח. אבל אם הוא אובחן בהפרעת קשב וריכוז, הוא יקבל תרופות מסוימות שישמרו אותו מרוכז גם כאשר ילדים אחרים סביבו יאבדו את הריכוז. הציפייה היא שהעברת המידע הזו תהיה יעילה עבור המורה ובית הספר ומשרד החינוך, ותלמידים שאינם מצליחים להתחבר לשיטה- יצטרכו למצוא דרך להתמודד.
ניתן להתחקות אחר מקרים גם מחוץ לעולם החינוך: הבוס מצפה לדו"ח מסודר של העבודה לפי שעות ולפי פרויקטים, אבל אתם עובדים באופן שונה ולא מצליחים להכניס את הפעילות שלכם לרובריקות שכאלה. שיחות עם חברים שפותחות טאבים אחרי טאבים וקישורים בתוך קישורים לכל מילה שנייה. ישיבת עבודה עם מצגת, ניהול יומן עם תאריכים מובנים, אפליקציה לניהול רשימת משימות, למידה בקבוצה– כל אלו מתקיימים בעולם שלנו ומותאמים באופן מושלם לחלק מהאוכלוסייה בלבד.
מודעות היא אמנם לא הפתרון אבל היא בהחלט השלב הראשון
לא סתם אחת הכתובות שהיו חרוטות על עמודי הכניסה למקדש בדלפי קראה לידיעה עצמית. הבנה של דפוסי ניהול המידע שלנו תעזור לנו לפעול באופן יעיל ומדויק יותר לנו. פתאום נגלה שאם קליטה של מידע ויזואלי היא לא הקטע שלנו, אבל ספרי שמע פשוט עובדים מעולה- הרווחנו. אולי אם נעקוב אחרי הדפוסים שלנו נראה שאופן הסיכום שלנו של טקסטים ושיעורים מתכתב ממש ממש טוב עם איזה כלי משונה למיפוי.
וגם, אולי נצליח למתוח מעט את שרירי הגמישות המחשבתית שלנו כלפיי אחרים. אם העבודה שלנו בזרימה אחרת מזו של הקולגות או בני משפחה או חברים- אולי הכלים שאנחנו משתמשים והדרכים שבהן אנחנו מצפים מהם לעבוד- פשוט לא רלוונטיות עבורם. "מה שיטת העבודה שלך?" צריכה להיהפך לשאלת בסיס בראיונות עבודה, לא במטרה לסנן, אלא במטרה ליצור התאמה אישית. בעולם של כמות מידע הולכת וגדלה- יש חשיבות עצומה לאופן שבו אנחנו קולטים, מנהלים, ופולטים דאטה.
