תתעוררו על החיים שלכם- על הפוליטיקה של המידע

אני נוטה לעסוק יותר בהיבטים המטא-פיזיים והפילוסופיים של המידע והידע. על הרעיונות שמדביקים אותנו, ומכניקת ההשפעה שלהם עלינו ודרכנו ועל ידינו. אבל יש משהו מעט אסקפיסטי בלעסוק בפילוסופיה בזמן שעל הגוף הפיזי שלנו פה בעולם עוברים דברים מטורפים, עם מלחמות, ומיתון, ומגיפות, ושינויים טכנולוגיים, והפיכות פוליטיות.

קשה לומר שאני אדם א-פוליטי. כלומר, זה נכון שאני לא מתלהבת מהפוליטיקאים שמעורבים בקבלת ההחלטות ברמה הגלובלית, ובסופו של דבר זה מתבטא באדישות להצבעה בקלפי. ככה זה ייאוש נרכש. אבל פוליטיקה היא לא רק אנשים אופורטיוניסטים בחליפות שגורלנו מעניין אותם כקליפת השום. פוליטיקה יכולה גם להיות פשוט פרדיגמה שדרכה ננתח את העולם.

אז הפעם, הנה כמה מחשבות על הפוליטיקה של המידע.

זכות הציבור (להגיש בקשה, לשלם אגרה ואז-) לדעת

על פי האתר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מאז שנת 2000 נכתבו על ידי צוות המרכז כ-7,000 מסמכים, ונערכו כ-300 מחקרים. זה בערך מחקר שלם ומעל 20 מסמכים מסכמים בחודש, במשך 25 שנה. גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עובדת שעות נוספות ואוגרת נתונים ומפיקה דוחות בקדחנות. כספי המיסים שלנו מוקצים לגופים האלה והמסמכים שלהם פתוחים לציבור או נגישים לנו במסגרת חוק חופש המידע משנת 1998. התפיסה שמובילה את החוק היא שמידע שנאסף במימון כספי ציבור, צריך להיות נגיש למי שמימן אותו- קרי, אני ואתם. תחת החוק נכללים גם מאגרים רבים נוספים כמו רשם החברות והעמותות, מפה לאומית רשמית עבור נתוני נדל"ן והקצאות אזורים, רשם רכבים, דוחות מבקר המדינה, ועוד ועוד. מלבד רשימה של סעיפים מסייגים, רוב המידע הציבורי אמור להיות חשוף ונגיש לכולנו. מוזמנים לעבור על אתר דאטה.גוב ולראות איזה עושר. ומה שלא קיים שם באופן נקי ומסודר אמור להיות במרחק של הגשת בקשה ותשלום אגרה סמלית. 

בפועל, מעטים עושים שימוש בזכותם לקבלת מידע, או משתמשים במידע הזה לכתיבת דוחות צללים. דו"ח צללים אגב, הוא דוח שמדגיש בדרך כלל נושאים שלא עלו על ידי המדינה בדיווח הרשמי שלה לוועדה או מצביע על דיווח שנתפס כלא מדויק או מטעה ביחס למידת הקידום וההגנה על הזכויות השונות (זאת על פי המדריך לכתיבת דוחות צללים של המרכז לחינוך משפטי קליני). דוחות כאלה הם חשובים בהצגת זוויות ביקורתיות לטענות שעושים גופים ציבוריים, הם יכולים לצייר לנו את התמונה שמתחת לזיבולי השכל שגובו באמצעות תרגילים סטטיסטיים. 

כלומר, זה לא שהנתונים עצמם מוסתרים מאיתנו- הדאטה נגיש בסך הכל, כך שזו לא בהכרח סוגייה של פוליטיקה של דאטה. העניין הוא שלא בהכרח נעשה שימוש בכל החומר הגולמי הזה לקידום אינטרסים חברתיים, וזו כבר סוגייה של פוליטיקה של מידע.

מה ההבדל בין דאטה ומידע

כאן אולי המקום לדייק קצת את ההבדל בין פוליטיקה של דאטה ופוליטיקה של מידע. במובן הרחב של המילה "פוליטי", הכוונה היא למכלול הדברים שהם בעלי זיקה לכלל, שמשפיעים עליו או מערבים אותו. מקבלי ההחלטות בפוליטיקה הלאומית עושים שימוש בנתונים ובדוחות שמופקים עבורם ומוגשים להם, בדומה למנכ"לים שצריכים לקבל החלטות לניווט החברה העסקית שלהם, ובדומה לצרכן פרטי שמסתכל על נתוני עלות כרטיסי טיסה לפני רכישה. כלומר, אנחנו לפחות רוצים לקוות שככה מתקבלות ההחלטות על החיים שלנו. 

אבל להסתכל על הנתונים והדוחות זה דבר אחד, ולהסתכל על המסקנות וההמלצות לפעולה והמטא-אנליזות שמובילות לקבלת החלטות- זה דבר אחר לחלוטין.

כשמדברים על פוליטיקה של דאטה מדברים בדרך כלל על סוגיות של תשתיות הנתונים- מי אוסף עלינו נתונים, באילו דרכים, היכן נשמרים הנתונים ומה רמת האנונימיות שלנו והביטחון של המאגר, מי מנתח את הנתונים האלה ועל בסיס אילו נוסחאות ואלגוריתמים, של מי הזכויות לדאטה, והאם יש לנו שליטה אילו נתונים נאספים עלינו. זוכרים את הדיונים על המאגר הביומטרי? זו הייתה סוגייה פוליטית של דאטה. גם אנשים שהיו בעד המעבר לתעודות זהות ביומטריות הביעו חשש מהתשתית עצמה- המאגר, ולמי יש גישה אליו ומה השימוש שיעשה בנתונים שבו. חששות מוצדקים ולגיטימיים לדעתי האישית.

כשמדברים על פוליטיקה של המידע מדברים כבר על הדאטה המנותח- על המסקנות שמייצרת ידע של ממש שהוא התשתית להחלטות שמשפיעות עלינו ביום יום. וכאן השאלות סובבות סביב סוגיות כמו- אצל מי הידע הזה חונה, את מי הוא משרת, האם הוא בכלל מהימן ומקיף ומבוסס מספיק כדי לבסס עליו החלטות הרות גורל, וכיצד בעצם המידע הזה משפיע על קבלת החלטות שמעצבות את החיים של כולנו.

מניית המידע בעלייה

יש איזו טענה שדאטה הוא הזהב החדש. זאת טענה שמסתובבת כבר המון זמן, ונראה שהיא מעודדת את כל מי שיכול להרשות לעצמו להשקיע באיסוף נתונים אינטנסיבי- זה כולל אנשים פרטיים, חברות עסקיות, מדינות, ומעצמות. העניין הוא שבניגוד לזהב שאפשר לאגור במרתפים, דאטה הוא משאב עם תאריך תפוגה. כמובן שלהכל יש ערך היסטורי מסוים, ואני הראשונה להתלהב מארכיאולוגיה דיגיטלית כמקצוע עתידי, אבל לא כל מאגר נתונים יהיה שימושי לנצח. דאטה מתיישן ומחליד והשוואה לנתונים היסטוריים לצפייה במגמות רלוונטית רק בחלק מהמקרים.

לדוגמה, אם היה לי מאגר נתונים על שימוש של בני נוער בטלפון קווי ביתי בשנות ה-90 המאגר הזה היה יכול להיות אנקדוטה משעשעת ותו לא בעולם שכבר שכח איך משתמשים במקשים. בנוסף, דאטה הוא משאב גולמי. גם אם יש המון דאטה זה לא אומר שיש לו ערך, יש לו פוטנציאל לערך, שהולך ומתבלה עם הזמן והשינויים בעולם. הרבה מהדאטה שמאוחסן אפילו לא משמש לכלום. הוא פשוט יושב שם ומחכה שמישהו יעבד אותו לכדי מסקנות והמלצות אופרטיביות.

בשטח בינתיים, הסיפור סביב ה-AI מחלחל גם לרמה הלאומית והזירה הבינלאומית. מדינות מתחילות להסתכל על הדאטה כעל משאב להילחם עליו- למי יש יותר דאטה, למי יש יכולת לכרות יותר דאטה, למי יש יכולת לנתח דאטה יותר מהר ולעבד אותו למסקנות, למי יש יכולת למכור יותר דאטה. ישנו פחד לא סמוי שמי שלא יהיה זה שאוסף את כל הדאטה, יהיה זה שאוספים עליו את כל הדאטה. זהו מירוץ חימוש טכנולוגי– ידע הוא כוח, דאטה הוא תחמושת.

כשמדינה אוגרת נתונים במאגרים שלה, ומחוקקת חוקים שמאפשרים לה איסוף של עוד יותר מידע, לאט לאט נוצר מצב של הררי דאטה שנערמים בלי יכולת לעבד את הכל לתובנות. זה כמו שדות חיטה מאוד רחבים אבל בלי מטחנות קמח. מדינות ומעצמות יושבות על מאגרים שהולכים ותופחים ומשמשים למשהו נקודתי, ובטוח לא מנצלים את כל הפוטנציאל של מה שיש להם, במיוחד אם היו משתפות פעולה זו עם זו. מדינות הן איטיות טכנולוגיות, מגושמות ומסורבלות, ולא מתמצאות בחשיבה דיגיטלית. מה שיש להן זאת היכולת למסד תשתיות עתק, ואת היכולת לשתף פעולה עם שחקנים זריזים וגמישים יותר– חברות מסחריות ופרטיות עם כלים טכנולוגיים מרשימים.

ופה אנחנו צופים בסיטואציה מעניינת- עסקים גדולים יכולים ליהנות מהמאגרים הגדולים שיש למדינות, מצד שני, הם קצת הפכפכים, ובעצם יכולים להתהפך על המדינות בכל רגע שיתחשק להם, ולהעביר את תשומת הלב שלהם לאן שבא להם. הם לא צריכים את המעצמות כמו שהמעצמות צריכות אותן. כל הנקודות העיוורות והכשלים הקטנים שיש להם הם שוליים ביחס לחוסר היכולת שיש למדינות ומעצמות.

אז מדינות מנסות לקחת בעלות ולייצר שותפויות עם עסקים טכנולוגיים גדולים כדרך להשיג עליונות בזירה הבינלאומית, אבל בפועל העסקים האלו הם המעצמות החדשות, והמדינות הן לא יותר מאשר כלים במשחק השחמט העסקי. מאזן הכוחות השתנה. העסקים והתאגידים מנותקים מהאלמנט הלאומי והגיאוגרפי, מתבססים על דאטה, ומתחרים אחד בשני על כוח כלכלי דרך השותפיות עם הממסד הלאומי, ולא להיפך.

בחזרה לחוזה עם הלוויתן

בשונה ממערכת היחסים של הפרט עם המדינה- בה ברור מאוד שתפקידה הוא להגן על היחיד ועל היחיד להסכים לחוקים של היישות המדינית- במערכת היחסים של הפרט עם המעצמות החדשות אין חוזה כזה. כאשר המדינה מחליטה לאסוף מידע על האזרחים שלה, המטרה תהיה לרוב להגביר את הביטחון בגבולות שלה. זה ברור שהאיזון הוא עדין והרבה פעמים המדינות ינגסו בפרטיות של האזרחים לטובת האינטרסים הקולקטיביים באופן שבאמת פוגע בטובת הכלל בקצה השרשרת, אבל המטרה היא כביכול ברורה ומוסכמת ובגבולות החוזה החברתי.

לחברות עסקיות שאוספות מידע על משתמשים וצרכנים ולקוחות לא חייב להיות אינטרס חברתי. לרוב האינטרס הוא כלכלי, רווח נקי של ראשי המגזר העסקי. גוגל לא אוספים עליכם מידע כדי להשקיע במחקרים שלאחר מכן יפורסמו עם תובנות לבריאות הציבור. Open AI לא מחפשים לנתח את כל הפורמפטים המשמימים שלכם כדי להוביל לפריצת דרך מדעית. הם עושים את זה כדי למכור את הדאטה עליכם לגורם אחר שישלם הרבה כסף. אולי גורם שלישי כזה יהיה מכון מחקר. אולי הוא יהיה חברת גיימינג והימורים וירטואליים. אולי הוא יהיה מעצמת על אויבת. מה אכפת לחשבון הבנק שלהם?

יצא לי השבוע להגיע לתוכן מעניין על AI. אחד היה סרטון קצר שדיבר על כך שבעתיד שיחות שניהלתם עם צ'אט ג'יפיטי כאילו הוא הפסיכולוג שלכם יוכלו לזלוג למכרים שלכם, לילדים שלכם, לבוסים שלכם, וכו, תמורת תשלום. בהקשר אחר האזנתי לפרק פודקאסט בו צריכת תוכן מג'ונרט תוארה כדומה לאכילת פלסטיק קוגניטיבית. למרות שאני מסכימה עם התחזיות והטענות האלו אני חושבת שיש פה נקודת מבט מאוד אמריקאית ואינדיבידואליסטית על הסכנות של שימוש בבוטים כאלה, שקצת מפספסות את התמונה של ההשפעה הקולקטיבית. 

נידוב הנתונים ההמוניים שלנו למעצמות הטכנולוגיות שאין להם שום אינטרס להגן עלינו היא בעיה פוליטית– אין למשתמשים גישה למידע שנאסף עליהם כי הוא פרטי ומאחורי חומת תשלום שאין לנו יכולת כלכלית לעבור. כלומר- קצת כמו במטריקס, הבוטים האלו חולבים מאיתנו מידע שמשמש את איילי הנפט החדש לרכוש עוד אי. כל זה היה טוב ויפה אם ההשפעה הייתה נניח רק על השוק המסחרי, אבל כפי שראינו, מדינות ומעצמות שכן יש להם את התקציב והאינטרס לרכוש את המידע הזה- עושות זאת, ומשתמשות במידע המנותח לקבלת החלטות ציבוריות שמשפיעות עלינו בחיי היום-יום אבל ללא האייג'נסי שלנו כי לא מדובר במידע ציבורי. בקיצור- הם מצאו את הדרך להפר את החוזה מבלי להפר את החוזה.

איך נלחמים בטחנות הרוח

לא נוכל לנצח את הענקים האלה. תהליכים שאין לנו שליטה עליהם כבר הונעו ופועלים עלינו באופן שלא יאפשר חזרה לאחור גם אם נצליח למוטט מבנה כזה או אחר. מה שכן, המנגנונים האלה לא חפים מבעיות בעצמם. קצת כמו במטריקס- שוב, סליחה על המטאפורה הנדושה– "התעוררות" של היחידים בחברה יכולה לשנות את הסיטואציה. כפי שהוזכר פה בעבר, מודלי השפה הם היפופוטמים רעבים רעבים שזקוקים לאינסוף נתונים כדי להתקיים, וברגע שנגמרת להם האספקה הם מתחילים לעכל את עצמם ולהתפרק. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הפלישה הזאת לחיינו היא פשוט לא להאכיל את הטרולים בכפית. 

הם עדיין יאספו עלינו מידע, עקבות דאטה ואדי דאטה שעולים מכל פעולה דיגיטלית ווירטואלית שנעשה. גם פה חשוב יהיה להשקיע כמה שיותר בחינוך לאוריינות דיגיטלית ואוריינות מידע, ככה שכל ילד ידע בדיוק כיצד נאסף עליו מידע ומה ההשלכות של פרסום תמונה או שליחת הודעה. דבר נוסף, שהלוואי ואזכה לראות יותר ממנו- הוא ניצול של הדאטה שכן נגיש ופתוח לנו ופרסום של כמה שיותר דוחות צללים פרטיים, קהילתיים, חברתיים, שמדברים בקול על האמת שהאלגוריתמים של החברות פשוט יחניקו בתוך המרתפים שלהם.