הנתונים העלו כי זהו אכן עולם של גברים

מאת: אחוה יאלר צוריה, מידענית

פעם לפני התואר הייתי תולעת ספרים. הייתי מחסלת פרקים כמו כלום, והתמכרתי להאנג אובר שספרים מביאים לך אחרי שסיימת לקרוא אותם בזמן קצר. לצערי היום אני בעיקר מכורה לספרים עיוניים, ופחות לספרים עלילתיים. זה אגב לא אומר שאני באמת קוראת כל כך הרבה כמו שהייתי רוצה, או אפילו קרוב. מבחינתי שלוש הדקות שלוקח לי להוריד ספר אודיו או לקנות ספר באמאזון, זה מקסימום הקשב שאני יכולה לאפשר לעצמי כשיש שתי קטנטנות לטפל בהן.

אבל אחד הספרים שהשאירו אותי בהאנג אובר של חודשים (למרות שהוא ספר עיוני) הוא ספר שמאגד בתוכו מחקרים מכל מיני תחומים וזוויות מסביב לתופעה ששמה "פערי מידע מגדריים". ניתן לסכם את הנקודה של הספר כולו במשפט אחד- רוב הדאטה שנאסף בעולם נאסף בעיקר מגברים, שעולמם שונה לחלוטין מעולמם של הנשים. כל שאר הספר הוא דוגמאות למצב האבסורדי הזה שבו מחצית מהאוכלוסייה אינה נלקחת בחשבון באף תחום פשוט כי החוויה שלה לא מתועדת ומעובדת.

זה באמת על גבול המד"ב, ומזל שהכל מגובה בנתונים, כי אחרת היה לי קשה להאמין בעצמי. אבל הכוח האמיתי של הספר טמון בכמות הדוגמאות שמעידות שלא מדובר בהתפלקות נקודתית, אלא פשוט מאוד באופן היחיד שדברים נעשים בו במציאות שלנו. ממליצה לקרוא (או להקשיב) את הספר עצמו, שנקרא Invisible Women: Exposing Data Bias in a World Designed for Men , מומלץ בחום לא להפעיל ציוד מכני כבד בעת האזנה/ קריאה של הספר, ולבצע הפסקות יזומות כדי לצעוק לתוך כרית. אבל הנה הצצה לכמה מהסיפורים שהשאירו אותי בוהה באוויר במבט ריק:

מי היה מאמין שקיימים סטנדרטים שונים לפעילות ביולוגית תקינה בין גברים לנשים

כשלאדם יש הפרעות בקצב הלב הוא מקבל קוצב לב שמטרתו לסנכרן נכון את התכווצות החדרים באמצעות אלקטרודה חשמלית. כלומר, אם הלב פועם לאט מידי, ניתן בהחלט למנוע מצבים מסכני חיים באמצעות המכשיר הזה שמושתל בניתוח. אבל מה זה לאט מידי? במשך שנים קוצבי לב ניתנו למי שהלב שלו משלים סיבוב שלם ביותר מ-150 מילישניות בלבד. בהמשך התגלה שבעצם נשים יכולות להיעזר בקוצב לב גם אם הלב שלהם מסיים מחזור שלם ב-120 מילישניות (קצב שנחשב תקין אצל גברים). כמה נשים יכלו להיעזר בקוצבי לב ולא קיבלו אותם כי לא עמדו בסטנדרטים הגבריים להפרעות בקצב הלב? מי יודע. לפחות המודעות לכך הולכת וגדלה.

אבחון לקוי כתוצאה מחיברות לקוי

כשהסטנדרט וברירת המחדל של מחצית האוכלוסייה נקבעים על פי קריטריונים שלא רלוונטיים עבורם, נפתחים פערים שפוגעים בסופו של דבר בנשים שאינן מאובחנות. אוטיזם והפרעות קשב וריכוז נחשבות כתופעות נפוצות יותר בקרב גברים. אבל אם יושבים מולי 100 ילדים ו-100 ילדות על הרצף האוטיסטי, 52 מהבנים יאובחנו עד גיל 11, לעומת רק 21 מהבנות. הסיבה היא שמאפייני התופעה שונים בקרב בנים ובנות. ילד ששותק ולא משתתף בשיחות יתפס כבעל בעיה וילקח לאיבחון. ילדה ששותקת היא "ביישנית".  

גברים נוסעים ברכב ונשים הולכות ברגל

הצרכים התחבורתיים של גברים ונשים הם שונים. בעוד גברים בדרך כלל נעים בין הבית לעבודה וחזרה, נשים נוטות למסלולים מורכבים יותר, עם עצירות מרובות בגנים, מרכזי קניות, עבודה, סידורים, וכדומה. אך התכנון של קווי התחבורה הציבורית למשל, מובנה לתת מענה לצרכים מאוד מסוימים. אפילו עניין ממש שולי כמו פינוי שלגים שמתרכז בפינוי הכבישים ולא פינוי המדרכות- פוגע בסופו של דבר בהולכי הרגל שהם סטטיסטית- ברוב נשי. 

נשים עובדות לא צריכות לעשות פיפי

בשנת 1997 שוטרת בריטית נדקרה בזמן פעילות מבצעית מאחר והשחפ"צ של נשים מותאם למידות גבריות. לא מדובר בבעיה נקודתית בבריטניה, ונראה שהיא לא השתפרה בעשורים שעברו מאז. בשנת 2016 בספרד, שוטרת שנקטה יוזמה ורכשה לעצמה ווסט הגנה שמתאים למידות נשיות הועמדה לדין. והעדויות בנושא נשפכות מכל הכיוונים- על מדעניות באלסקה שלא יכולות ללכת לשירותים בגלל עיצוב גברי של חליפת השלג, או נשים שציוד ההגנה שלהן פשוט לא מגן עליהן. דבר פשוט כמו עיצוב של מדי עבודה לא לוקח בחשבון מידות גוף שונות של נשים וגברים.

בתים ללא מטבח

בשנת 2001 רעידת אדמה בגוג'ראט, הודו, השמידה 400 אלף בתים. פרוייקטים שקמו על מנת לחדש את מלאי הבתים במהירות בנו יחידות קטנות שיספקו מחסה לאותם חסרי מזל שביתם הושמד. אך תכנון הבתים האלה לא כלל בתוכו פרט חשוב- מטבח. המתכננים ההודים לא שיתפו נשים בתכנון הבתים ומאחר והבישול נעשה באופן מסורתי בידי נשים- מדובר בעצם בצרכים של מיעוט איזוטרי ותו לא. זה לא רק ההודים. אותו דבר קרה בסרי לנקה שנפגעה בשנת 2004 מצונאמי. הבתים החדשים נבנו ללא מטבח, וכאשר שירותי ההצלה חילקו למשפחות מזון שיש לבשל אותו- לא היה היכן לעשות זאת. מקרים דומים חזרו על עצמם גם בניו אורלינס ובמיאמי.

לסיכום

הספר מרחיב ומדבר עוד על למה הקצאה של שירותי גברים ושירותי נשים גורמת לתורים ארוכים רק בשירותי הנשים, על מבחני ריסוק של מכוניות, על למה נשים לא נלקחות בחשבון במחקרים רפואיים של תרופות גנריות, ולמה אישה אחת בהריון בעמדת ניהול יכולה לשנות את חייהן של כל העובדות בחברה. מבחינתי החלק האופטימי ביותר הוא שהתופעה פשוטה ביותר לתיקון באמצעות איסוף דאטה אינטנסיבי מנשים וילדות כדי להשלים חוסרים של היסטוריה שלמה.

מה אפשר לעשות? אם אתן נשים- תענו על סקרים, במיוחד כאלה שלא מיועדים לנשים בלבד, תשתתפו בניסויים, והפיצו את הבשורה. אם אתם גברים או נשים שבונים מערכי מחקר- קחו בחשבון את משתנה המגדר. ואם אתם צרכנים או צרכניות, או מקבלי החלטות, תשאלו את עצמכם ועצמכן פעם ביום האם העולם מסביב מותאם לחוויות מציאות מגוונות וכיצד ניתן להנגיש אותו יותר.

מוזמנים ללכת לקרוא את הספר ולחזור לספר לי מה חשבתם.