מאת: אחוה יאלר צוריה, מידענית
פייק ניוז, חדשות כזב בעברית (או, מסתבר, ברווז עיתונאי), עלו לכותרות מאז שנת 2016 ומסע הבחירות של הנשיא טראמפ. מאז ועד היום, המושג מתהווה כניצנים ראשונים שלנו כחברה להבין את חשיבות הבסיס העובדתי היציב לקבלת החלטות.
אבל בשנה האחרונה יש איזה שהוא מערך חשיבה מרתק שממשיג את כל העניין מחדש. טוב, בעיניי לפחות זה מרתק. אתם יכולים לחזור להתעניין בהא ודא.
מי מאמין לפייק ניוז
נראה שכמו רגישות למחלות או מגיפות, גם לידיעות כזב לא כולם מגיבים באופן דומה. מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד בשנת 2018 מצא כי קיימים אנשים מסוימים נוטים יותר להאמין לידיעות כוזבות מאשר אחרים. המחקר מסביר כי אנשים בעלי סגנון חשיבה דוגמתי, דתי קיצוני, או נוקשה- ייטו יותר להאמין לידיעות כוזבות. אדם שרגיל לשאול פחות שאלות ושרירי החשיבה העצמאית שלו פחות גמישים, יתקשה להסתכל על ידיעה חשודה בספקנות הראויה.
מחקר נוסף מחזק ממצא זה, ומסביר כי עצלנות מחשבתית משפיעה יותר על התייחסות חשדנית כלפי כותרות שנחשפים אליהם ברשתות חברתיות, מאשר מידת ההסכמה עם עמדת הכותרת, או ניסוח בעייתי.
ניתן להקביל את זה למערכת החיסונית שלנו. אם אנחנו בריאים, ובמצב טוב, שרירי החשיבה הביקורתית שלנו יכולים להגן עלינו במידה מחדירה של ידיעות כזב. אם השרירים האלו לא חזקים מספיק, יהיה לנו קשה להילחם בנגיפי הפייק ניוז ביעילות.
מה הרשתות החברתיות עושות נגד פייק ניוז
הרבה מהמידע הכוזב שמגיע אלינו, אם לא כולו, מגיע מהרשתות החברתיות. הן בתורן, מנסות להילחם בתופעה בכל מיני דרכים ולתקוף את הסכנה מתוך הבנה שלא ניתן לאטם הרמטית את המרחב הוירטואלי למידע מזיק. בין הפתרונות המוצעים נמצא תיוג של ידיעות כ-"נמצאו כשגויות" או "בתהליך בדיקת אמינות", הפצת הודעות כלליות המעלה מודעות לקיומן של הודעות כוזבות, ודירוג מקורות המידע באמצעות קהל המשתמשים.
כשהופצה הודעה כללית ברשת החברתית בדבר הישמרות מפייק ניוז, משתמשים נטו להתייחס בחשדנות לכלל הכותרות, ללא קשר לעמדתם הפוליטית ומידת ההסכמה שלהם עם הטקסט. עם זאת, הספקנות פגעה גם באמינותן של כותרות ממקורות מאומתים, ומשתמשים התקשו להפריד בין העיקר לתפל.
גם שימוש בדירוג מקורות נמצא כיעיל יחסית במיגור ידיעות כוזבות. האלגוריתמים עובדים כך שידיעות ממקורות שדורגו כפחות אמינים, יופצו פחות ברחבי הרשת. מחקר שנערך ב-2019 מצא כי בסך הכל, אנשים מהרחוב די טובים בזיהוי מקורות מעלים חשד. מקורות פחות מוכרים דורגו כפחות אמינים, והידיעות שפרסמו הופצו פחות וצמצמו את היקף התפוצה של ידיעות כוזבות.
אגב מחקר אחר שבחן את המגמות בכמות הפייק ניוז ברשתות חברתיות, מצא שמאז 2016 חלה ירידה מסוימת בכמות הפייק ניוז בפייסבוק ועלייה בכמות הפייק ניוז בטוויטר. זה יכול להעיד על כך שהצעדים שנוקטת פייסבוק באמת עוזרים לצמצום כמות הפייק ניוז שעובר בה.
מצד שני, טוויטר ופייסבוק בנויות אחרת, וצריך לקחת את זה בחשבון. הפתרונות שיעבדו לצמצום הפייק ניוז בפייסבוק לא בהכרח רלוונטיות לטוויטר, והפוך. מבנה המעגלים החברתיים שקיים בפייסבוק נוטה לחשוף אותנו בעיקר לתוכן שחברינו מפרסמים.
זוהי חרב פיפיות כי מצד אחד, מדובר בחומת מגן מסוימת שיכולה לשמש להגנתנו מכניסה של מידע מפוקפק. מצד שני, אם מגיע מידע מפוקפק למעגל החברתי שלנו, הוא עלול להיות מופץ בצורה יעילה יותר, במיוחד אם אנחנו מכירים טוב את המקור וסומכים עליו.
מגיפה מסוג אחר
ההתייחסות לתופעת הידיעות הכוזבות במובנים של מגיפה נקראת אינפודמיה. ומסתבר שלא מדובר במושג שטחי, המון אלמנטים חופפים בין תפוצה של ידיעות כוזבות ותפוצה של וירוסים.
קרן ברונו קסלר האיטלקית, בודקת בימים אלו כמה רחוק ניתן להקביל בין מגיפת וירוס אורגני (סתם זורקת שם באוויר, קורונה) לוירוס דיגיטלי אינפודמי. נכון להיום היא מצאה כי במדינות בהן חלה התפרצות חמורה של נגיף הקורונה, הופיעה ממש לפני ההתפרצות הפיזית, התפרצות וירטואלית של ידיעות כוזבות ברשתות החברתיות באמצעות משתמשים אנושיים ובוטים.
ההסבר שהם נותנים לנתונים האלה הוא שמידע כוזב שמופץ ברשתות חברתיות, מניע את האזרחים לבצע החלטות שמסכנות אותם בכל הנוגע להתנהלות בזמן המגיפה, מה שמחמיר את התפרצות המגיפה הפיזית בפועל.
המטרה שלהם בסופו של דבר היא למפות את התנודות בעולם הווירטואלי ובעולם הפיזי כדי להבין את המנגנונים שעומדים מאחורי התפשטות ידיעות כוזבות וההשפעות שיש להן על החיים הלא וירטואליים שלנו.
צוות חוקרים אחר, בעיקר מסין וטוקיו (אבל אחד מישראל!), מצאו כי ידיעות כוזבות מתנהגות באופן שונה לגמרי מידיעות מאומתות, גם בשלבים המוקדמים ביותר של הויראליות שלהם ברשתות החברתיות. לדוגמה, נמצא כי ידיעות כוזבות כמעט ולא מתפשטות באופן ויראלי מהיר במעגל הראשוני של הנחשפים אליהן, אך מתפשטות במהירות רבה יותר מידיעות מאומתות במעגלים הבאים של הנחשפים (מי אמר עלייה מעריכית??).
האלגוריה הזאת מגיעה קצת יותר רחוק. אוניברסיטת קיימבריג' ערכה מחקר על 15 אלף משתתפים שהתבקשו לשחק משחק מחשב קצר שמצריך מהם לפתח מעט ספקנות. במאמר המקורי הכותבים מתארים את המשחק כחיסון חי מוחלש של ידיעות כוזבות.
הניסוח יכול להיות מעט בעייתי, במיוחד כי מדובר במחקר טרי יחסית ולא נבחנו לעומק ההשלכות שיש הגרסה המוחלשת של המידע הכוזב לאורך זמן. בפועל מדובר בחשיפה מבוקרת שמטרתה היא ליצור חסינות.
וזה הצליח. במידה מסוימת. בקרב המשתתפים ששיחקו במשחק, נרשמה ירידה של מידת האמון העיוור של המשתתפים בידיעות כוזבות בכ-21%. אותה חשיפה מבוקרת של הידיעות הכוזבות אימנה את החשיבה של המשתתפים לזהות כותרות חשודות, וכשהם נתקלו בכאלה מחוץ לגבולות המשחק החיסוני, הם ידעו להתמודד איתן בקלות רבה יותר.
חיסון ביומימיקרי לוירוס שבאמת לא ניתן לראות
מדובר בנושא בחיתוליו, ששולח אותי אחורה בזמן למרצה שלי בתואר הראשון, דני גימשי, שהסביר על פתרונות טכנולוגיים לעבריינות שמשתמשים בביומימיקה. הוא הסביר שמדענים נוטים להסתכל על עולם החי והפתרונות שהוא מוצא לאתגרים שונים, ובעצם יוצר חיקוי טכנולוגי של אלמנטים מהטבע כדי לפתור אתגרים אנושיים. תעופה, סקוטש, רכבות מהירות ביפן, ועוד.
קיימת ביומימיקה מסוימת בהמשגה של פייק ניוז כמגיפה. אינפודמיה אמנם היא לא מושג בשירות הרפואה המודרנית, אבל השאלה של מונחים מתחום הרפואה תוכל להציע פתרונות יצירתיים במיוחד להתמודדות עם וירוסים וירטואליים של מידע שגוי.
חיקוי של אופן התחסנות הגוף האנושי כדי לטפל באינפודמיות יוצר מצב שהרשתות החברתיות בהן עובר המידע שלנו בהמוניו, הופכות לצלחות הפטרי עליהן נגדל את האנטיביוטיקות שעלולות להיות בעלות השפעה עצומה על כולנו בעולם האמיתי.
בעריכת הפוסט סייע ליאור זילברברג.
4 Replies to “פייק ניוז כמגיפה, ורשתות חברתיות כמעבדה רפואית”