למרות הכל, יוצא לי להשתמש בAI. יהיה לאחותי הרבה מה להגיד על זה. אבל זה נכון.
דבר ראשון, הרבה מהאינטראקציות שלנו עם AI אינן רצוניות יותר או מתוך בחירה מודעת. השימוש הוא חלק בלתי נפרד מפעולות וירטואליות אחרות שאנחנו עושים ושבעבר לא כללו רכיבים כאלה. זוהי טביעת רגל דיגיטלית מסוג חדש שמצטרפת לשאר העקבות שאנחנו משאירים אחרינו. אבל גם יוצא לי מידי פעם לפתוח טאב חדש באופן עצמאי ולהשתמש בצ'אט ג'יפיטי מבחירה.
לא תמצאו הרבה תוכן צהוב בהיסטוריית צ'אטים שלי עם הבוטים. לא מדברת איתם על הרגשות שלי, על החוויות האישיות שלי, ולא מבקשת עצות למערכות יחסים. הפרומפטים שלי נעים בין בקשות לטבלאות או נוסחאות באקסל (שתמיד מאכזבות אותי) לבין בנייה של מודלים תיאורטיים אפשריים. אלו פעולות שעשיתי בעבר באופן ידני וכיום אני יכולה לייצא את התפקיד הזה לבוט. התוצאות הן לא משהו שלא הייתי יכולה לעשות יותר טוב לבד, אבל בסך הכל, זה כלי שיכול לעשות אוטומציה לפעולות שחוזרות על עצמן הרבה.
אבל שמתי לב למשהו, ואני מניחה שאנשים משתמשים בכלי הזה יותר ממני הגיעו למסקנה הזאת כבר קודם- התוצאה שהוא נותן משמעותית יותר טובה כשנותנים לו כמה שיותר מידע. כלומר, פרומפט יותר מקיף שמתאר לעומק את התוצאה הרצויה, תוביל לתוצר שדומה יותר למה שרצית שהוא יהיה. זה מה שנקרא בעגה המקצועית "הנדסת פרומפטים"- איך אנחנו מנסחים את הויז'ן שלנו ככה שמחשבים ואלגוריתמים יוכלו להבין ולבצע. יש אנשים שישתמשו בבוט אחר כדי להנדס פרומפט מדויק לבוט המבצע, ויש אנשים שיטענו שזו אומנות בפני עצמה לדעת לנסח פורמפטים שמספקים תוצאה מושלמת.
הנקודה היא כזאת- הכלי הזה זקוק לעובדות מאיתנו כדי שיהיה מסוגל לבנות איתם משהו, וכשמנסים להפוך את התפקידים ולבקש ממנו לאמת או לבדוק עובדה, הוא מתחיל להזות ולתת לנו תשובות אפשריות שונות לבחור מהן, משבח אותנו על חשיבה מבריקה וייחודית, ומסיים ב-"תרצה שאספור לך כמה דברים נוספים שחירטטתי או אכתוב לך ספר הרפתקאות על זה?"
התמכרות לתשובות היא כמו סכרת של המוח
בני אדם צדים אחר תשובות, זה קצת הקטע שלנו. הסקרנות שלנו מובילה אותנו לעוד ועוד פריצות טכנולוגיות, יכולת פתרון בעיות, יכולת יצירת בעיות, טעויות נוראיות, וכן הלאה. בעבר מציאת תשובות דרשה עבודה רבה. לא לכולם הייתה בכלל את הפריבילגיה להגיע לתשובות כלשהן. מרבית ההיסטוריה האנושית הסתובבה סביב מסעות ארוכים ומלאי הרפתקאות סביב שאלה מסוימת של אדם אחד מאוד טיפש או אמיץ או שניהם.
הרשת הפכה תשובות לזמינות יותר, באופן דומה למה שהמהפכה התעשייתית עשתה לגישה שלנו לסוכר. ומשם ככל שההתמכרות שלנו התבססה, כך פעלנו לקרב אלינו את הגישה לתשובות זמינות, גם אם מלאכותיות או כוללות חומרים שיעשו לנו ממש רע. היכולת שלנו להתמודד עם אי וודאות הולכת ונשחקת, ומצד שני הרעב שלנו לעוד מידע מילולית מעביר אותנו על דעתנו, ואנחנו מוצאים את עצמנו מרפרפשים 80 פעם בשעה לקושש חדשות עם עדכונים על איראן.
על פי מכון פיו, מסקר שנערך במהלך 2025, אין הבדלים משמעותיים בתדירות השימוש במודלים שפתיים בין מגדרים, מוצאים, ונטיות פוליטית. ההבדלים העיקריים נעים סביב גיל (שימוש תדיר יותר בגילאי 18-49 שיורד עם הגיל), וסביב רמת השכלה (שימוש תדיר יותר ברמות ההשכלה הגבוהות שיורד משמעותית ככל שרמת ההשכלה יורדת.
כלומר מרבית המשתמשים היום יומיים (13% משתמשים יום יומיים מתוך 1.1 מיליארד משתמשים בכלל ברחבי העולם) הם מבוגרים וצעירים משכילים. במחקר אחר, מופו השימושים השכיחים בטכנולוגיה. השימוש העיקרי (51% מהמשיבים) הוא לחיפוש תשובות, בדומה לחיפוש בגוגל. שאר השימושים הם סביב 30% מהמשתתפים וכוללים הסברה של נושאים מורכבים, הנחיות לביצוע פעולות, תרגומים, בידור, וג'ינרוטים של תמונות וטקסט.
העניין הוא כזה- מצד אחד אנחנו רואים אחוז משמעותי של צעירים משכילים ברחבי העולם שנעזרים בסוכני AI בעיקר לקבלת תשובות מג'ונרטות באופן יום יומי. ומצד שני, לא בטוחה כמה השימוש הזה מספק את הצרכים שלנו כחברה, אם לשפוט לפי תגובות ומחשבות אורגניות של אנשים שרצות ברשת.
ברינג בק 2016
בכל פינה וירטואלית שאני מסתובבת בה בשבועיים-שלושה האחרונים אנשים מעלים תוכן נוסטלגי סביב 2016. איפה הייתי, מה עשיתי, כמה התפתחתי, למה אני מתגעגע, מה לבשנו, מה שמענו, ואיך מצליחים להחזיר את התקופה לימינו.
למה דווקא 2016? עבור הרבה אמריקאיים הקנדציה הראשונה של טראמפ ב-2016 הייתה נקודת השינוי. בנוסף, עבור מילניאלס רבים זהו הגיל שבו הרגשנו שהגענו לבגרות במובן מסוים. אפשר גם לטעון שזה סתם נוח שזה עשור בדיוק אחורה, או שזה בגלל שכמו כל טרנד, זה עושה למישהו כסף למתג את זה ככה.
אבל אחת מהטענות שנשמעות גם באופן מנותק מהטרנד הנוכחי הזה, הוא המיאוס הרועם של יושבי הרשת מעיסת ה-AI שהם מואבסים בה ללא הפסקה. 2016 הייתה השנה שלפני האלגוריתם, לפני שהחלה השיטיפיקציה. עיסת AI אגב, הוא תוצר לוואי של כלכלת הלייקים והקשב שהחלה כבר שנים לפני כן כשיוצרי תוכן החלו להילחם זה עם זה על תשומת הלב שלנו בשביל להביא לחם ללא גלוטן הביתה, ה-AI רק הפך את זה לתהליך כמעט סרטני במובנים ממטיים.
הלאה עם הפלסטיק
בתהליך האורגני שמתחרש במעבר של רעיונות בין בני אדם, ממים מתנהגים באופן שמזכיר את יכולתו של אורגניזם לגדול, להתרבות, ולהתפתח. התהליך הזה הוא כאוטי, אנתרופי אפילו, שמורכבותו הולכת וגדלה. מם פשוט יקבל עוד ועוד התייחסויות ואיטרציות ומוטציות שיהיה בלתי מזוהה לגרסאות ההיסטוריות שלו, ובאופנים שלא ניתן היה לצפות.
הסביבה בה מתקיימים הממים עוינת במיוחד. מידע ממטי שלא ימצא פונדקאי בדמות אדם, או יועבר הלאה מספיק פעמים וישתכפל או ישתדרג, פשוט ייכחד. ממים עלולים למצוא את עצמם חוזרים לפתע לעיתים, במעין פרץ נוסטלגיה, אבל בגדול מם טוב זה מם שהצליח להדביק כמה שיותר אנשים, ולקבל כמה שיותר דורות השתכפלות, כלומר כזה שהיה מותאם עם הסביבה האורגנית שלו.
בשנת 2016 השיחה הוירטואלית בין אנשים עשתה שימוש בממים אורגניים, בעוד כיום הרשת מוצפת בממים סינתטיים. תוכן מג'ונרט עם מקפים – סוררים, ממים ויזואליים שמנסים לחכות תהליכי בניית הקשרים של בני אדם, והרבה עיסת AI. הממים הסינתטיים אינם נוצרים ממעבר בין אדם לאדם, אלא בין אדם למכונה ואז בין מכונה למכונה. הם מופקים על פי אלגוריתמים שנכתבו והונדסו על ידי אדם חיצוני, ולאחר מכן עברו עריכות ועדכונים על ידי מכונות אחרות.
כיום בלחיצת כפתור ניתן להקים צבא בוטים שיג'נרטו תמונות בז'רגון ממטי מוכר עם מסרים מאוד מגמתיים ויפיצו אותם במקומות מסוימים על מנת לגרום לנו להרגיש רגשות שמתאימים לאג'נדה שלהם. זו לו תופעה חדשה כמובן, אבל השימוש ב-AI מכפיל את ההיקף והתנועה והעומס שיושב עלינו בסופו של דבר.
נוסטלגיה לפשטות שבאי הוודאות
בראשון בינואר 2026, תנועה נישתית של יושבי רשת סימנה את השקת מחאת הריסטאט, "The great meme reset". הקריאה שהתגבשה מתוך מסעות נוסטלגיים ב4Chan, רדיט, ויוטיוב במהלך השנה האחרונה היא לעשות ריסטראט לעיסת ה-AI שמאכילים אותנו בה באופן יום יומי ולהשיב את יצירת הממים היצירתית והאורגנית כפי שהיא הייתה בשיאה בשנת 2016. התוצאות של המחאה הזאת.. לא יודעות. ככל הנראה לא-כלום. לרוב האנשים באמת לא כל כך אכפת מה איכות הממים שהם צורכים. עדיין לא, לפחות.
החזרה ל-2016 היא מם בפני עצמו, אולי בין הממים האורגניים הגדולים כיום, וכמו כל מם הוא יכול להתפתח למשהו גדול וחזק יותר או לגווע תחת מתקפת ג'ינרוטים. מתקפת נוסטלגיה שכזאת הביאה פעם את הרנסנס לאירופה, ככה שלא הייתי מפקפקת במשמעות. הטרנדים הקטנים האלה מתאספים ונקווים במקומות שונים ברשת- חזרה ל-2016, אימוץ של טכנולוגיות ישנות, תנועת אנטי AI, ויוצרים מפה של חזית. קילוף של שכבות כואבות מהתודעה הקולקטיבית שלנו ורצון לחזור למה שבני אדם הכי אוהבים לעשות- לחפש את התשובות שלנו. לצוד אותן. לא לקנות אותן במכולת עטופות בפלסטיק ולבדוק שהרכיבים לא רעילים מידי.
זה כיף לשחק עם בוט שנראה שיש לו את התשובה להכל. לא משנה כמה שאלות תעמיסו עליו, הוא יתנהג כמו חור שחור של סקרנות ורעיונות ויישאב אותם כל הדרך למאגר נתונים של איש עשיר רנדומלי, תוך שהוא פולט תסריטים שהוקלדו לו מראש. אני תוהה כמה מאיתנו מסוגלים לשהות ברגע הזה בין שאלה שקופצת לנו לרגע שנברר את התשובה לה ברשת, ונבלע אותה, לא משנה מידת הנכונות שלה. הכוח האמיתי של היצירתיות האנושית הוא לא בהכרח בפתרונות שאנחנו ממציאים או בתשובות שאנחנו מנסחים, אלא בתהליך ההגעה לשאלה. ה-AI הספרותי deep thought בעצמו מתייחס לסוגייה הזאת עם תשובתו הלא ברורה "42" שמשמעותה בפועל היא- "לכו תמצאו מה השאלה בכלל לפני שאתם פונים אליי".
