מאת: אחוה יאלר צוריה, מידענית
השנתון לשנת 2018 יצא השבוע ועורר סערה תקשורתית בנוגע למצבם החמור של הילדים הישראלים. אחד מהדברים שחזרו על עצמם בכתבות וברדיו הוא תיאור העוני הנורא שבו חיים ילדים במדינה שלנו (1 מתוך 5 ילדים יהודים, ו-2 מתוך 3 ילדים ערבים). הפוקוס התקשורתי הזה הזכיר לי את הדיון על דוח העוני עצמו, והתחלתי לחשוב קצת על אותם ילדים עניים.
זה דוח העוני האחרון של הביטוח הלאומי, שמסכם את שנת 2018. לא כל כך משנה מה המשנה הכלכלית שלך, סביר שיש לך ביקורת מסוימת על הדוח. בפודקאסט חיות כיס עשו עבודה נהדרת בלהסביר את קונספט ה"עוני היחסי", מושג שלא ממש עובר את פילטר הכתבות הפופוליסטיות שצצות כמו הבטחות פוליטיקאיים אחרי שטפון. השורה התחתונה היא שלעוני אין מדד אחד מדויק.
מעבר להיותו של עוני יחסי, אחד מהמדדים הוא על מדד תחושת עוני. מדד בהחלט מכובד שצריך לקחת בחשבון, עם זאת מעט חמקמק וסובייקטיבי. ב-2014 בדה מרקר פורסם כי 19.4% מהמשתתפים במחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה הרגישו עניים. בגלובס בפרויקט ישראל 2048 שיצא בשנת 2018 נכתב כי דווקא החרדים, שנמצאים בדוחות השנתיים כעניים יותר באופן משמעותי משאר האוכלוסייה, מרגישים פחות עניים והם שבעי רצון ממצבם הכלכלי. על דוח העוני עצמו אגב, גלובס יוצאים קצת יותר וטוענים כי הוא נכתב באופן מגמתי ומתעלם מהמצב בשטח.
זמנים קשים מצריכים מדדים חדשים
אז מה הטענה שלי בעצם? ש-800 אלף הילדים העניים המוזכרים בדוח הם בעצם לא עניים בכלל? שצריך לקחת את הקצבאות שמקבלים ההורים שלהם? שאין דבר כזה עוני ואפשר לסגור הכל וללכת לנוח? אז האמת היא שלפי מדד העוני שלדעתי צריך להוסיף לרשימה, ככל הנראה הרבה יותר אנשים חיים מתחת לקו העוני, אבל אולי דווקא הילדים שלהם לא.
כשהייתי קטנה, בינינו ובין עצמנו היה ברור שהילדים העשירים היו אלו שההורים שלהם יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותם ליותר מחוג אחד בשבוע. חוג זאת הוצאה סבירה לחודש, אבל כשיש יותר מילד אחד, ויותר מחוג אחד פר ילד- מדובר כבר בסכום כבד. כשגדלנו קצת הסתכלנו בעיקר על אלו שלבשו מותגים מעל לחולצת בית הספר, על אלו שהגיעו עם גאג'דטים חדשים, ועל השכונות שבהן החברים שלנו חיו.
אבל היום גם לילדים שלא יטוסו פעם בשנה לחופשה משפחתית יש סמארטפון, משהו שלא היינו מעיזים לחלום עליו לפני 20 שנה. מצד שני- סמראטפון הוא לא מותרות ב-2020, ויותר מזה- לדעתי הוא פתח להגדרה מדויקת יותר של מה כולל העוני במאה ה-21.
אוריינות ידע כמדד לעוני
כבר יצא לי להזכיר פה ושם את כישורי המאה ה-21 ופדגוגיה מוטת עתיד. המיומנויות שנדרשו מאיתנו במאה ה-20 הן שונות לחלוטין ממה שיידרש מהילדים שלנו במאה הנוכחית. ומאחר ואנחנו חיים בעידן מהפכת המידע,, העוני הוא פחות תדירות הטיסות שלנו (עוד על כך בהמשך), ויותר על עושר הידע המגיע אלינו והיכולות שלנו להתמודד איתו ולהפיק ממנו משהו אמיתי.
בעיני, ילד עשיר במאה ה-21 הוא ילד שמשתמש בסמארטפון שלו באוריינות טכנולוגית ואוריינות ידע גבוהות. הוא מסוגל לרכוש ידע ספציפי בשניות, ולהשחיז כישורים ברגע. אם העבודה שלו לא מניבה לו מספיק לצרכיו, הוא מסתגל ולומד משהו חדש לגמרי ויוצר פלטפורמה נוספת להכנסה. הוא בקיא בניהול המצב הכלכלי שלו, מבין מושגים כלכליים מופשטים, ויודע איך להתמודד עם הכנסות, הוצאות, והשקעות, והכל דרך המכשיר בכף ידו. ילד עשיר במאה ה-21 שואב מידע מהכל, ורותם אותו לצרכיו. חוג? מי צריך חוג? הוא לומד 3 כלי נגינה שונים ולוקח שיעורי סריגה ביוטיוב.
הכוונה היא לא שכל הילדים בישראל הולכים לישון שבעים, אלא שלילדים בעלי עושר באוריינות מידע יש יותר פוטנציאל לניוד חברתי, מאשר לילד שאולי תמיד יש לו סנדביץ' בתיק אבל לא מבין איך להשתמש בגוגל כמו שצריך.
במובן הזה אגב, רובנו חיים הרבה מתחת לקו העוני, ודווקא הילדים בטיקטוק הם בעלי עושר שלא רק שלא נוכל להגיע אליו- אלא גם לא נוכל באמת להבין אותו. אז תנו לילדים מהדוח קצבאות, תטביעו אותם במשאבים- אבל אל תשכחו להפנות את המשאבים האלה גם כדי ללמד אותם לדוג בעצמם באוקיינוס המידע האינסופי.
