מאת: אחוה יאלר צוריה, מידענית
להסתובב במרשתת מרגיש לפעמים כמו טיול בעיר גדולה. האתרים המוכרים והפופולריים הם כמו בניינים עצומים שאפשר לראות ממרחק. אתרי נישה הם כמו החנויות הקטנות המגניבות או בתי קפה שמגישים רק מנה אחת וחבר שלכם פעם לקח אתכם לשם כדי לטעום קפה היפסטרי עם פצפוצי אבוקדו. וכמו בכל עיר, יש גם סמטאות אפלות שעדיף לא להסתובב בהן לבד.
כקרימינולוגית אני יכולה לספר לכם על שתי תיאוריות שמדברות על הגיאוגרפיה של הפשיעה- תיאוריית החלונות השבורים, וה-הוט ספוטס. נכון שלא בהכרח כל אתר קצת סקצ'י הוא גם מוקד פשיעה, אבל חשבתי שיהיה מעניין להשליך את התיאוריות האלו גם על הרחובות הוירטואליים שלנו.
תיאוריית החלונות השבורים
מאחורי התחנה המרכזית בירושלים, אם אתם לוקחים את הרכבת הקלה מיפו לכיוון מרכז העיר, תעברו ליד בניינים נמוכים ונטושים, מכוסים בגרפיטי וחלונות מנופצים. אם נניח השעה הייתה עשר בלילה, והייתם יורדים מהרכבת ונכנסים לתוך אחד מהבניינים האלה ורואים מולכם עסקת סמים נגיד- הייתם מופתעים? כנראה שלא.
התיאורייה גורסת כי מקומות בעלי נראות פיזית מוזנחת הם מקומות מועדים לפורענות מאחר והם בונים לעצמם סטטוס של מקום שלאף אחד לא אכפת ממנו, ולאף אחד לא יהיה אכפת אם יתקיימו בו פעולות עברייניות ולכן יותר קל לעבריינים לפעול בהם.
אם אנחנו משליכים עכשיו את התיאוריה על המסע הוירטואלי שלנו, אפשר להגיד שאתר שהנראות שלו קצת מוזנחת או משונה- כדאי לקחת את המידע שמועבר בו בערבון מוגבל. זאת אומרת, זה נשמע די אינטואיטיבי ולרובנו יש חושים טובים בנוגע לדברים האלה ול"אווירה" שעולה מאתרים מהסוג הזה. אבל רק למקרה הצורך, הנה כמה דברים שכדאי לבדוק כשמגיעים לאתר:
– שקיפות- האם רשום מי מנהל את האתר ומה המטרה שלו? (בדרך כלל בעמוד 'אודות' או 'עלינו')
– קישורים- האם התוכן מקושר למקורות חיצוניים לאתר, שעובדים, ומגיעים למקורות אמינים אחרים
– ניסוח- האם הניסוח הוא דעות או עובדות, האם יש מגמתיות, הטיה לצד מסוים, וקיצוניות
– עדכניות- גם בעיצוב אבל גם בתאריכים האחרונים שבה נוספו תכנים
יש עוד המון דברים נוספים שאפשר לבחון, אבל בתור התחלה- אתר שלא יעבור את הנקודות האלה אין טעם להמשיך כי מדובר בדברים בסיסיים ביותר. באתר כזה אמינות המידע מוטלת בספק ועדיף ללקט את מה שאנחנו צריכים ממקור אחר. אם החלונות שבורים, צאו מהסמטה.
תיאוריית ההוט ספוטס
לפני חמש שנים, כשלמדתי קרימינולוגיה ומדע פורנזי באוניברסיטה העברית, כולם דיברו רק על זה. פרופ' דיויד וייסבורד עשה אז הלוך חזור ישראל-ארה"ב וכל פעם מחדש אנשים התרגשו בטירוף מנוכחותו המלכותית. הסיבה? תיאורית הנקודות החמות שלו, שזכתה בפרסים ומיושמת מסביב לעולם בניסיון העיקש למניעת פשיעה.
אז מה העניין בעצם? מי שמכיר את עיקרון פארטו, שמגיע בכלל מתחום הכלכלה- זה אותו קונספט. בקצרה- 80% מהפעילות מקורה ב-20% מהגורמים הפעילים. כלומר, 80% מהפשיעה בעיר מתרחשת ב-20% מהמקומות הפיזיים בה. תגביר את האכיפה והנוכחות המשטרתית במקומות האלה- וצמצמת את רוב הפשיעה בעיר.
עכשיו, מדובר בתיאוריה בלבד אז אל תתפסו אותי באף מילה, אבל האם יש סיכוי ש-80% מהמידע השגוי מופץ מ-20% ממקורות המידע?
מה שעולה מהנתונים הוא שפחות מ-60% ממשתמשי האינטרנט הם אנושיים (השאר בוטים), ובסקר שנערך השנה ב-26 מדינות נמצא ש-86% ממשתמשי האינטרנט "נפלו" לחדשות מזויפות (מה שנקרא fake new). מחקר נוסף הראה שפחות מ-20% מהמשתתפים בוטחים במידע שנמסר להם על גבי האינטרנט, זה לא הפריע למעל 50% מהמשתתפים לקרוא חדשות מזויפות, ולמעל מרבע מהם לשתף אותן.
אז אולי קשה לשים את האצבע בדיוק על כמה מידע שגוי מפורסם מכמה מקורות, אבל אם ננסה ליישם את זה בחיי היום-יום שלנו- שווה לבדוק מתוך 100 האתרים הפופולאריים ביותר בארץ כמה מהם מפרסמים מידע שגוי באופן שגרתי (או נמצאים ברשימת האתרים שידועים כמפרסמי מידע שגוי). אם למישהו יש רעיון איך כדאי לבחון את זה- אני אשמח לשמוע.
