על איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את חוסר הידיעה

מאת: אחוה יאלר צוריה, מידענית

כמידענית, נדמה לי לפעמים שהצורך שלי בלדעת הוא בסיסי יותר מהצורך בחמצן. אם הייתי צריכה לשרטט את פירמידת הצרכים של מאסלו עבור עצמי, WiFi היה בבסיס, יחד עם מזון, מים ושינה. התחושה של רכישת ידע חדש, של עמידה פנים אל פנים מול פריט מידע מרתק, או סתם הזדמנות לשאול שאלה ולקבל עליה תשובה- הן הסיבה שאני עוסקת במה שאני עוסקת.

ובכל זאת, מדובר במקצוע שמצריך ענווה מסוימת. הידע הוא אמנם אינסופי אך הכלים העומדים ברשותנו להשגתו הם מוגבלים, ויכולת אצירת המידע שלנו מוגבלת גם היא. בסופו של דבר אנחנו נאלצים להסתפק במה שיש, ולפעמים מה שיש הן רק שאלות ללא תשובות.

אי הידיעה בימי קורונה

משבר הקורונה הציף באיזה שהוא אופן את הצורך שלנו להיות בשליטה על המידע שמגיע אלינו. עדכונים של משרד הבריאות פולשים לחיינו כל כמה שעות, מהדורות חדשות מציגות בלופים מבזקים שלא מחדשים דבר, והרשתות החברתיות גועות כמו אקוצ'מבר בפאניקה. כמה נפטרים יש היום? מה אחוז הבדיקות החיוביות מאז שלשום? איפה אפשר להסתובב? מי ערך חתונה ליותר מ-20 איש? מה אומרים בשוודיה? מה קורה בניו יורק? איפה כל אחד מאיתנו נמצא בלוח השעות העמוס של זומבה בזום וחודשי חל"ת מלאים באי וודאות?

אל תוך הכמיהה שלנו לדעת עוד, נשאב כמו במגנט, בליל של נתונים לא מעובדים או מעובדים בחלקם. אזרחי העולם כולו סובבים על הפלנטה הזו כנוודים מורעבים, שיאכלו מכל הבא ליד, מבלי לבדוק קודם האם מדובר במזון רעיל. הכל, רק כדי להשקיט את הקיבה לכמה רגעים. מה הוא אותו מזון מורעל במטאפורה שלנו? ידיעות כוזבות, ניתוח מגמתי, תיאוריות קונספירציה, וחרחור אימה בקרב הציבור.

סף הרגישות שלנו כבר גבוה ממילא, ומפלס החרדה בשמיים. כל כותרת פופוליסטית ישר מקפיצה לנו את הדופק- "ידעתי שילדים מדביקים!" אבל בקריאה שקולה נגלה שתוכן הכתבה הוא הפוך, והוצב שם כדי לסחוט מאיתנו תגובה רגשית חזקה ותו לא. כזו היא דרכה של המדיה, זה לא אישי כמובן. אך ההצפה הזאת גם מתבטאת בבלבול. כל כך הרבה מידע סותר, בתי חולים מספרים X, משרד הבריאות מספר Y, ולכולם יש אינטרסים, אבל ראש הממשלה אומר בכלל Z, ושמעתי מהשכנה של גיסי ש-X ו-Y הן מזימות של האילומנטי.

איך אפשר לקבל החלטות בצורה כזאת? לא רק כמוסד שסמוך ואמון על קבלת החלטות לטובת הציבור, אלא גם סתם החלטות, בחיי היום יום שלנו. ללכת להיפגש עם סבתא? לפנות לרופא על כאב ראש? לקחת ויטמין די או שזה מסרטן? אולי כדאי להשאיר כבר את כל קבלת ההחלטות ל'אני העתידי' שלנו, שחי בעולם שאחרי הקורונה?

אבל זה לא הזמן להתייאש! הזמן להתייאש היה לפני שלושה חודשים.

בזמנים כאלה, אני כאדם שאובססיבי לתחושת השליטה שמידע מקנה לי, יכולה להמליץ בחום על תרפיית אי ידיעה. התשובה הראשונה שצריכה להיות לנו לכל שאלה היא "אין לי שמץ של מושג". זוהי ברירת המחדל, ככה עובדות טענות מדעיות. ראשית כל ישנה אי ידיעה, והיא קשה ומקוממת ומניעה אותנו לצאת ולאסוף מידע, להגן על האגו שלנו ומהפחד להיתפס כטיפשים. זוהי כאילו קריצה מסוימת לסוקרטס, אבל לא באמת. עם כל הכבוד, אם לסוקרטס היה סמארטפון קשה לי להאמין שהוא היה מבלה את זמנו בשיטוט חולמני ברחובות.

בכל מקרה, על מנת לאפשר לעצמו לרכוש ידע שישביע את הרעב שלנו, עלינו להתחיל מלאפשר לאי הידיעה להתקיים. אנחנו לא יודעים כמה חולי קורונה יש בארץ. אנחנו פשוט לא. אנחנו גם לא יודעים מה הן ההשלכות ארוכות הטווח של הסגר, על הבריאות הפיזית שלנו, על הבריאות הנפשית שלנו, על הכלכלה, על הסביבה, על החינוך. אנחנו לא יודעים כי לא עבר מספיק זמן, כי איסוף המידע בעייתי, כי ניתוח המידע בעייתי, כי אנחנו לא מקצועיים בתחום, וכי אף אחד באמת לא יודע. וזה בסדר.

עלינו להתהליך בעולם הזה תוך הבנה שאף אחד לא באמת יודע, ושככל הנראה פשוט נעביר את חיינו עם קצת פחות ידע משהיינו רוצים. ולאט לאט, אולי נתחיל להבין שאי הוודאות היא פשוט חלק מהחוויה האנושית ושכל המידע שהיה לנו עד כה, בעיקר יצר אשליה של שליטה ולא שליטה אמיתית. וזה בסדר.

כאילו, לא. זה נוראי ואיום וכולנו בסבל קשה שבלתי אפשרי בכלל לאמוד אותו. אבל זה גם בסדר לא לדעת, ואי הידיעה לא צריכה להיות מוסמנת אצלנו במשבצת כ-NULL אלא כערך 0. זה לא שאין לנו מידע, אלא יש לנו אי ידיעה. אנחנו אוחזים בה, והיא שלנו, והיא הבייס-ליין לכל דבר שיגיע אחריה. והיא עדיפה על גיבוב של שטויות וחצאי עובדות שיובילו אותנו למדרון חלקלק של טירוף. וזה מה שבסדר.